ראובן, בן סוניה ויהודה, נולד ביום ג’ באב תשי”ד (23.7.1944) בתל-אביב. הוא סיים את לימודיו היסודיים בבית-הספר “אחד העם” ואת לימודיו התיכוניים סיים בבית-הספר “גימנסיה גאולה” בתל-אביב. אחרי-כן למד באוניברסיטה העברית בירושלים. כילד היה ראובן רגיש במיוחד, בעל הבנה ואהבה רבה לזולתו. הוא הצטיין בכל שטחי הלימוד, הכל עניין אותו ולכל עניין הקדיש מחשבה ומרץ. מטבעו היה עירני ופתוח ולמד במהירות מן הסביבה ומבני המשפחה ערכי-חיים ויחסי-אנוש. בבית לימדוהו כי תפקידו של כל אדם לעשות כמיטב יכולתו למען כל אדם באשר הוא שם. ערכי-אנוש היו יסוד בחינוכו, הפכו חלק מאופיו במודע ובלא-מודע, והנחו אותו במשך כל חייו. הוא נהג להציב לעצמו אתגרים בתחומי הספורט השונים, להשיג הישגים בביצוע, וגם השתלב בהצלחה בקרב חבריו לבית-הספר ולשכונה במשחקי כדורסל וכדורגל. הוא אהב מוסיקה, והפיק הנאה רבה מנגינה באקורדיון, ומשמיעת מוסיקה טובה.
ראובן גויס לצה”ל במחצית הראשונה של אוגוסט 1962. לאחר הטירונות ולאחר שהשתלם בקורס מאבחנים ובקורס רפואי, הוצב לשרת ביחידה הפסיכוטכנית בתל-השומר כמאבחן של חיל האוויר. הוא קנה לו ידידים רבים בתחום המקצועי ובתחום האישי, וכל חבריו העריכו מאוד את מסירותו הרבה לעבודה. גם בשעות הפנאי שלאחר יום העבודה היה מקדיש מחשבה רבה לבעיות שנתקל בהן בעבודתו עם האנשים שנזקקו לו, ולא אחת קרה שהיה בא למחרת ועמו פיתרון לבעיה שהעסיקה אותו. חבריו למקצוע ידעו שאפשר לסמוך עליו, שיעשה את המקסימום האפשרי. לא פעם התלבט בפיתרון בעיה שכבר נואשו מלפתור אותה, ולא היה מניח לה עד שהיה משוכנע כי עשה כל אשר ניתן לעשות לפתרונה. האחריות קסמה לו, והוא נטל על עצמו משימות שלעתים נראו בלתי אפשריות, ולא זו בלבד שלא נרתע מכך, אלא ראה בכגון אלה אתגר מקצועי, או אינטלקטואלי.
בשנת 1964 סיים ראובן את שירותו הצבאי לאחר שצבר בקשריו ניסיון רב ועשיר. באותה שנה נסע ללמוד בבית-הספר לרפואה בבולוניה שבאיטליה, ועשה שם חיל בלימודיו. ראובן שמר על קשר הדוק עם ידידיו ועם בני-משפחתו שבארץ, ונהג לכתוב ולטלפן אליהם בכל הזדמנות. הוא התייחס ללימודים ברצינות רבה, וראה בהם דרך להגשמת כל שאיפותיו בצורה ההולמת ביותר את אופיו ואת כישוריו. משפרצו קרבות מלחמת ששת הימים בשנת 1967, טס במטוס הראשון ארצה, כדי למלא את תפקידו בצבא, שכן לא יכול לראות את עצמו עומד מן הצד ודואג לשאיפותיו הפרטיות, בשעה שהעם כולו נזעק להגנת ארצו. אחרי המלחמה החליט שלא לשוב עוד לחוץ לארץ, אפילו למען התואר. הוא נרשם ללימודים באוניברסיטה העברית בירושלים, ובשנת 1971 הגיש את עבודת הדוקטוראט שלו, שזיכתה אותו בתואר דוקטור. חבריו מאותה תקופה זוכרים אותו כרע נאמן, כאדם במלוא מובנה של המילה, בעל שיעור קומה ומחשבה יוצרת. ראובן ידע להיות שותף עמם בשעות הקשות, כמו שידע לצחוק ולהשתובב עמם ברגעים של התפרקות. אחרי שסיים את לימודיו החל לעבוד במחלקה הכירורגית של בית-החולים בילינסון בפתח-תקוה, והקדיש לחוליו הרבה מרץ ותשומת לב. הוא התעניין במיוחד בתחום הזיהומים החלים לאחר ניתוח, וחקר את הגורמים להם ואת כושר עמידתו של החולה בתוצאותיהם. הוא כתב מאמרים ומחקרים בנושא זה, ושמר על קשר עם חוליו גם לאחר שיצאו ממחלקתו. לאחר שהתבסס מעמדו נשא לאישה את ידידתו יהודית, ובשנת 1972 נולד לזוג בנם הבכור דני. במלחמת יום-הכיפורים מילא את תפקידו בתחום מקצועו. הוא הוטס לאזור הארמיה השלישית כדי לעזור בפינוי נפגעים, ומטוסו נפגע ונאלץ לנחות נחיתת אונס בשטח האויב. ביום כ”א בתשרי תשל”ד (17.10.1973) נפגע ראובן ונהרג. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בקרית-שאול. השאיר אחריו אישה ובן, הורים ואח. לאחר נופלו הועלה לדרגת סרן.
במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקדו: “ראובן פעל במסירות ובידע בנפגעים, להצלת חייהם ולשמירת מצבם התקין בעת העברתם מן הקו הראשון אל העורף, במטוסים ובהליקופטרים, בהבנה מלאה לתרומה שהוא תורם בעזרתו לזולת. הוא התבלט בתפקידו בצה”ל בחביבותו, בבקיאותו הרבה ובנסיונו העשיר בפינוי נפגעיו של חיל האוויר”.
משפחתו ובית-החולים בילינסון פתחו שלושה חדרי מרפאה כירורגית מצוידים על שמו בבית החולים.
